והגדת לבינך הגרסא המושבניקית.
בסוף שנות השמונים כשמומו סיים את השירות הצבאי היה ברור לאבא שלו שהוא מצטרף אליו לעבודה החקלאית. וככה היה לפחות בהתחלה. אלא שאז מומו החליט לצאת ללימודי עיצוב בבצלאל. הוא עזב את המושב, עזב את עסקי החקלאות ויצא לתקופה של חמש שנים בירושלים הבירה. עכבר הכפר בעיר הגדולה.
לאבא שלו זה לא היה פשוט בכלל, הוא היה בן יחיד (יש לו עוד שתי אחיות צעירות) והחלום של בן ממשיך נראה קורס לתוך עצמו.
אחרי תקופת הלימודים בבצלאל מומו חזר למושב אבל למורת רוחו של אביו הוא פתח בחצר המשק, בדיוק איפה שפעם חנו הטקרטורים, סטודיו לעיצוב. לא חקלאות ולא כותנה.
במשך שנים הוא ניהל סטודיו מוצלח שעבד סביב השעון.
בשלב מסויים הוא החליט להגשים חלום ישן ולהתחיל ולהתעסק ביין והסב את הסטודיו לעיצוב ליקב משפחתי.
שנים אחרי שאבא שלו חלם שזה יקרה, וקצת פחות שנים אחרי שהוא היה בטוח שזה כבר לעולם לא יכול להיות, הם זכו לעבוד יחד בחקלאות.
מידי בוקר אבא שלו לובש את בגדי העבודה הכחולים, יוצא מהבית, נכנס ליקב ועובד יחד עם מומו. הם מתכננים, בונים, שותלים, מגדלים, בוצרים, סוחטים, מערבבים ותוך כדי הם לא מפסיקים להתווכח. כל אחד מהם בטוח, אבל ממש סגור על זה במאה אחוז, שהוא יכול ללמד את האחר מהי הדרך הנכונה.
מה שהיה נראה אז למומו חלום ארכאי הופך לאט לאט לחלום שלו, הוא חולם, לפעמים ממש בקול רם, שיום יבוא ואחד מהילדים שלנו יעבוד יחד איתו ביקב. שמישהו מהם ימשיך לעשות את היין בדיוק, אבל בדיוק כמו שהוא עושה אותו היום.
יש ימים, בעיקר בחופשות, שיוצא לי לעבור ביקב ולראות אותם עובדים יחד שלושה דורות. סבא משה, האיש הכי חזק שאני מכירה ושיהיה לנו בריא, מומו, האיש הכי חולם ומגשים, ובועז הבן הצעיר שלנו.
זו המהות של יקב משפחתי.
מה הקשר ל"והגדת לבנך"? העניין שזה ממש לא משנה מה נגיד לבנים שלנו, וגם לבנות, בסופו של יום כל אחד מהם יעשה את הבחירות שלו, ואם הם יבחרו להצטרף אלינו הם יעשו זאת מאהבה. אז תגידו להם, לבנים ולבנות שלכם, שילכו להגשים את החלומות שלהם, לא את שלכם, בסוף יש מצב שהחלומות שלכם ושלהם יפגשו.
בתמונות: משה בן שמונים, מומו בן חמישים ובועז בן 10.
コメント